<h1>פסקי ריא"ז — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
המחתך תרדין דקין כדרך שעושין אותן בקדרה, חייב משום טוחן. וכן המבקע עצים ועושה אותן דקין חייב משום טוחן, ואם הוא מקפיד לחתכן במדה חייב משום מחתך, שדומ' למחתך עור במדה. הנותן מים בקמח אינו חייב עד שיגבל, שעיקר הלישה על ידי גיבול היא, ואם לא גיבל פטור. ו[כן] אם נתן מים בעפר לעשות ממנו טיט אינו חייב עד שיגבל. אבל אם נתן מים באפר כדי ללקוט המים טעם האפר כדרך שעושין לבורית, וכן אם נתן מים לדיו ולסממנין כדי ללקוט המים כח הסממנים והדיו, הרי זה חייב בנתינת מים בלבד, שאין דרך העולם לגבלן כמו עיסה, אלא שרייתן זו היא לישתן, כמו שמבוא' למעלה בפרק ראשון, וכן לפנים בפרק אחרון [קנ"ה ע"ב]. הנותן מקל לח לכבשן כדי לייבשו ולחזקו חייב משום מבשל, שהרי על ידי שמתלחלח ויוצאין מימיו הוא מתייבש הרי זה דרך בישול, והאופה והמבשל עניין אחד הם. וכן המרתיח את הזפת חייב משום מבשל, ואע"פ שאחר כך מתקשה וחוזר לכמו שהיה. המגיס את התבשיל בכף על (ידי) [גבי] האש חייב משום מבשל, מפני שמקרב בישולו. וכן השופת קדירה חדשה ריקנית על גבי האש חייב, מפני שצריך לחזקה והרי הוא כאופה, וזה מבואר בפרק המביא כדי יין [ביצה ל"ד ע"א]. התולש את הכנף, שהיא הנוצה הגסה שלעוף, והקוטמה והמורטה, חייב שלש חטאות, שהתולש דומה לגוזז, והקוטם דומה למחתך, שהוא מחתך במדה ראשו האחד שאין בו נוצה לעשות ממנו קולמוס או דבר אחר, וראשו שיש בו הנוצה מורט ממנו הנוצה, והרי הוא דומה לממחק. התופר שתי תפירות אינו חייב אלא אם כן קשרן, שהרי אין התפירה זו מתקיימת בלא קשירה [אם היה קשר של קיימא חייב משום קושר ומשום תופר], ואם היה קשר [שאינו] שלקיימא חייב משום תופר בלבד.
<h2>דף לג:</h2>
המסרס חייה ועוף עובר בלאו, שנ' ובארצכם לא תעשו. ואפי' מסרס אחר מסרס חייב, שנ' ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות שהוא כורת הבצים ומניחן במקומן חייב, על נתוק שהוא מנתקן לגמרי לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. וכן המסרס את האדם (עצמו) [חייב], ואפי' אם שותה כוס שלעקרין לעקור עצמו חייב, ואפילו אם הוא מתכוין לרפואה, ואפילו אם הוא זקן שפסק מלהוליד חייב, שאיפשר שיוליד על ידי רפואות, וכן העוקר את הסריס חייב, שהרי הוא מסרס אחר מסרס. והעוקר את האשה פטור, לפי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה. הרוצה שיסרס תרנוגלו יטול כרבלתו ויסתרס, שאין זה סירוס אלא (כמי) [מפני] שמתאבל על כרבלתו והוא פוסק מלשמש.
<h2>דף מט.</h2>
מת בתוך שלשים, בין שמת מיתת עצמו בין שנהרג, ואפי' מת ביום שלשים, הרי זה ספק נפל, ואם ידוע שכלו לו חדשיו הרי הוא בן קיימא ואפילו בן יומו וחייבין להתאבל עליו ואפי' [מת] בן יומו.
<h2>דף נה:</h2>
הנשים הטובלות בנהר בימי תשרי ראוי להן להניח מחצלת וכיוצא בה תחת רגליהן, שלא יהו רגליהן שוקעות בטיט, לפי שבימי תשרי יש טיט מרובה בנהר ורגלי האשה שוקעות בו והטיט נדבק ברגליה עד שלא תכניס ראשה במים והרי היא חציצה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. בנות ישראל שבערבייא יוצאות בשבת רעולות, כשהן כולן מעוטפות, וזה הוא דרך לבישתן. וכן הבנות שבמדי יוצאות פרופות. וכל אדם רשאי לצאת בכך, אלא שדיברו חכמים בהווה, שאילו דרך לבישתן בכך. פורפת אשה מבעוד יום על האבן ועל המטבע, והוא הפתיל שבכסותה, שראשו אחד מחובר בכסותה וראשו האחד קושרת אותו בצדו האחר שלכסות על גבי אבן, או מטבע שהיא נותנת שם ויוצאה בהן בשבת, [ובלבד שלא תפרוף עליהן בתחילה בשבת] שאסור לטלטלו בשבת הואיל ולא הזמינו מבעוד יום, אבל פורפת בתחלה בשבת על האגוז ויוצאה בו בשבת. האשה שהיא רוצה להערים ולפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנו קטן, הרי זה ספק בתלמוד וספיקו להקל. הרטנין, שנקראו על שם מקומן, יוצאין בסודר שעל כתפיהן, ואע"פ שלא היתה נימא שלסודר כרוכה לו באצבעו. ולא הרטנין בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכן שלרטנין לצאת בכך, וזה מבואר לפנים בפרק חבית.
אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד. אבל בשאר ימות השנה חוששין שמא מתרבה הנהר מן השלגים הנפשרים בהרים ורובו מגשמי', והטובל במי גשמים אינו נטהר בהם אלא כשהן נקווין ונחים במקום אחד, אבל כשהן נמשכין וזוחלין כדרך הנהרות אין טבילה עולה בהם. ונראה בעיניי שלא הזכירו פרת אלא לפי שהיה נהר ידוע אצלם, וגם הוא נהר גדול שימצאו בו מים אפילו ביומי תשרי, וכך ראוי לומר בכל הנהרות שיש בהם מים בימי תשרי, שאין ראוי לטבול בהם אלא בימי תשרי, אבל בשאר ימות השנה צריך להמשיך מים מן הנהר סמוך לשפתו ולעשותן כדרך מקוה לטבול בו, וכל שכן הנהרות הקטנים שעיקרן ממי הגשמים הם ובימי תשרי אין בהם מים כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
